Slogen
אודות
תחומי פעילות
מה חדש
פרסומים
החברה הערבית

אחי הישראלים, אחי הפלסטינים

מאת: ד"ר ת'אבת אבו ראס

ימים קשים עוברים עלי, והם מטלטלים אותי רגשית. מדינתי, ישראל, נלחמת בבני עמי הפלסטינים, ועלי לשתוק. עלי לנצור ולעצור את ההזדהות והכאב שלי בגבול הלא קיים של הקו הירוק.

אני חצי עזתי. משפחת אמי גורשה ב–1948 מהכפר הרביא בדרום, קיבוץ זיקים וקיבוץ כרמיה היום, ובני המשפחה נהפכו לפליטים בג'באליה, שג'עיה ואלמגאזי. במשך יותר מעשר שנים לא איפשרה לי ישראל לבקר את דודתי הזקנה בעזה. המדינה, שדאגתה נתונה לכל יהודי העולם, שקראה "שלח את עמי" לברית המועצות בשנות ה–70, מצפה שאעצור את כאבי במחסום ארז.

לכאב ולאהבה אין גבולות גיאוגרפיים. לפני חודשיים דודתי מתה. תודה לך מדינתי, ישראל, שהרשית לי, האזרח הפלסטיני שלך, להשתתף בהלוויה שלה, שנערכה במחנה הפליטים אלמגאזי.
אני, הפלסטיני אזרח מדינת ישראל, עשיתי את כל הדרוש כדי להתקבל לחברה הישראלית. למדתי את השפה העברית על בוריה ואת התרבות היהודית ושורשיה. שיננתי את פרקי אבות ולא פסחתי על שיר השירים. כשהייתי ילד הנפתי את דגל ישראל ושרתי את "התקוה". כשבגרתי הצטרפתי למשלחת לפולין והגעתי עד אושוויץ כדי להתחבר להיסטוריה ולכאב היהודי.

כל זה לא עזר לי. אני הוא האחר. זה שאמור להיות חסר רגשות, שאמור להודות למדינת ישראל על כך שהיא מתירה לי לחיות במולדתי ולקבל קצבת ילדים מהביטוח הלאומי (אותו ביטוח לאומי שאני מפריש בעבורו מהכנסתי מדי חודש, כמו כל אזרח).

עכשיו אנחנו במלחמה עם עזה. שקט, יורים. אסור להפגין נגד המלחמה. "זה אקט לא פטריוטי", הטיח בי איש תקשורת בכניסתי לאולפן חדשות לראיון על הצורך במיגוניות בכפרים הבדואיים הלא מוכרים. "אני לא מבין, למה אתם הערבים לא מבינים אותנו", הוסיף. "היינו בסרט הזה, ואפשר אחרת", השבתי. "רק בכוח, רק בכוח", הוא סיים את השיחה. הפערים בתפישת המציאות של יהודים וערבים נהפכים בימי מלחמה לבלתי ניתנים כמעט לגישור, אפשר להרגיש את המחנק באוויר.

אבל הציווי "שקט, יורים" אינו חל על מי שרוצים להסית נגד אזרחים ערבים, ולנצל את האווירה הקשה והרגישה לזריעת הרס. שר החוץ, אביגדור ליברמן, מנצל כל הזדמנות לרווח פוליטי. פעם קרא לטפל במפגינים ערבים כבמחבלים, ואחר כך קרא להחרים עסקים ערביים — את המחיר נשלם כולנו. העיקר שהממשלה מדברת גבוהה גבוהה על פיתוח כלכלי של היישובים הערביים.

האווירה הציבורית היא כר נוח לפעולה לבריונים יהודים מארגונים כמו "להב"ה", "כהנא חי" ועכשיו גם "אריות הצל". קריאות "מוות לערבים" מתקבלות כדבר טבעי במרחב הישראלי, חיילים במדים שרים "להעיף את הערבים", ואינם נענשים. בריוני הימין עברו מ"תג מחיר" לתקיפה של צעירים ערבים ברחוב. התקשורת, ברובה, מלבה את היצרים. יש תחושה שהכל מותר. ההפגנה בחיפה נגד המלחמה, שמפגינים ערבים ויהודים הותקפו בה באלימות קשה בידי מפגיני ימין, מסמנת עוד הידרדרות מוסרית של החברה הישראלית. אנחנו על סף מדרון חלקלק, ומסתכנים בעימותים בין־קהילתיים בעתיד. על הממשלה לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי.

אינני מנותק מההוויה של הישראלי־היהודי הממוצע. אני מבין היטב את החרדה והמצוקה לנוכח הטילים. שמונה שנים אני מלמד במכללת ספיר — אחד מהסטודנטים שלנו נהרג מפצצת מרגמה; הטילים הנורים מהרצועה אינם מבחינים בין יהודים לערבים. אך איני מסכים שהאזרחים הערבים ייהפכו לשק החבטות של הציבור היהודי, לפרוק בו את התסכול והזעם.

אני, הפלסטיני אזרח המדינה, מוכן ורוצה לחלוק את הארץ הזאת. אני מאמין שאפשר לבנות חברה משותפת ועתיד משותף לשני העמים כאן. אך בדיוק כמו אזרחי ישראל היהודים, אני כואב את כאב עמי ואת כאב משפחתי בצד השני של הגבול. לכן אני מפגין נגד המלחמה, שפוגעת בי ובאזרחים היהודים. אני אדם בן חורין, המחפש את השלום והשוויון במולדתו. ישראל היא גם מדינתי ואלחם על עתידה, על עתידי, ועל העתיד המשותף של כולנו.

המאמר התפרסם באתר הארץ
לקריאת המאמר בעיתון הארץ

 

עדכונים אחרונים

More updates
Icon מדיניות לשילוב ושוויון
Icon חינוך לחיים משותפים
Icon שיטור בחברה משוסעת
Icon פיתוח כלכלי ותעסוקה
Icon שירותים שוויוניים