Slogen
אודות
תחומי פעילות
מה חדש
פרסומים
החברה הערבית

נאומו של נשיא המדינה בטכס הזיכרון לטבח בכפר קאסם


26.10.14

יוזמות קרן אברהם מברכת את נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין על דבריו האמיצים ועל הבעת מחויבותו לנושאים חשובים וקריטיים לעתיד היחסים בין יהודים לערבים בישראל.
דברי נשיא המדינה: 

באתי לכאן היום, כבן לעם היהודי, כנשיא מדינת ישראל, לעמוד בפניכם, משפחות הקורבנות והפצועים, ולכאוב את הזיכרון יחד אתכן.

ההרג הנפשע בכפר קאסם הוא פרק חריג וקודר בתולדות היחסים בינינו, הערבים והיהודים החיים כאן. מדינת ישראל הכירה בפשע שנעשה כאן, ובצדק, ובדין, התנצלה עליו.

גם אני כאן היום שב ואומר: פשע חמור נעשה כאן; פקודה בלתי חוקית, שמעליה מתנוסס דגל שחור, ניתנה כאן. אותו הדגל השחור הנורא, שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו.

בית המשפט העליון אמר את דברו מפורשות, ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה. עלינו להישיר מבט לאשר אירע: חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו.

אינני הנציג היחיד ממשפחתי שהגיע הנה. ההבנה שאירע כאן דבר איום הביאה לכאן, בשנת 1957, את דודי, אברהם שפירא, זקן השומרים, שיחד עם נכבדי כפר קאסם עמלו על קיומה של "סולחה". אני יודע שישנה ביקורת בקרב חלק מהיושבים כאן כלפי אותה סולחה. אין ספק הסולחה הזאת לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים.

מכובדי, כפי שהגעתי לכאן כדי לעמוד בפני המשפחות שחיי יקיריהם נגדעו כך, איני יכול שלא לבטא את הזעזוע העמוק שאנחנו חשים היום כלפי הטרור והאלימות שמתרחשים בימים אלה במזרח ירושלים ובכלל חלקי הארץ.

ביום רביעי בלילה השתתפתי בהלווייתה של התינוקת הרכה בת השלושה חודשים חיה זיסל שנרצחה באכזריות בידי מחבל ערבי, תושב מזרח ירושלים. הרצח הנורא של הפעוטה מזעזע ומחריד כל מי שלב אדם בו. הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית פלסטינית. זוהי טרגדיה שבתוכה חיים ונאבקים במשך למעלה ממאה וחמישים שנה יהודים וערבים; טרגדיה, שמטילה את צלה הכבד על כולנו- ובראש ובראשונה על היחסים שבין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל.

הגעתי לכאן היום, לא למרות מה שמתחולל בירושלים אלא דווקא על רקע הטרור והאלימות המשתוללים בה. באתי לכאן כדי לומר את המובן מאליו- כי בימים בהם יש כאלה המבקשים לסחוף את כולנו למערבולת של חורבן וכאב; גם המובן מאליו חייב להיאמר. באתי לכאן, דווקא בימים קשים אלה כדי להושיט יד אמיצה מתוך אמונה שידכם מושטת אליי ואל הציבור היהודי בחזרה.

מכובדי. "הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו". אלה לא היו מילותיי אלא מילותיו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד תנועת בית"ר, שנאמרו לפני יותר מ-80 שנה, ואני חוזר עליהן כאן היום.

מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה.

ואולם, מדינת ישראל לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית. מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית.

אכן, גם אם אף אחד מאתנו לא ביקש זאת לעצמו אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת מערכת רווחה אחת מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל.

למרות העתיד שלנו כרוך יחד, נדמה, שמעולם, לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות, ולעוינות, לנווט את ספינת יחסינו. ראו לאן השנאה מובילה אותנו. לבתי העלמין; לבתי החולים; לחיים בצל פחד. הגיע הזמן שכולנו נבין, שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו- אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו.

אינני נאיבי. אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים. בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינת ישראל, מונחים משקעי עבר קשים. אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה.
חלקים לא מבוטלים בציבור הערבי אינם מוכנים לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי. לדאבוני, עדיין יש מי מבין אזרחי ישראל הערבים שרמסו את אזרחותם וממשיכים עדיין לחבור לגרועים שבאויבי המדינה, להסית כנגדה ולקעקע כל נסיון לבניית אמון בין הצדדים.
מן הצד השני אני מודע לכך שהקמת מדינת ישראל לא הייתה חלום שהתגשם עבור ערביי הארץ הזאת. רבים מערביי ישראל המהווים חלק מהעם הפלסטיני כואבים את סבלם של אחיהם מעברו השני של הקו הירוק, רבים מהם פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים.

אבל, מכובדי, למרות כל אלה, למרות האיבה הקשה והשורשית אני מאמין שאפשר לבסס אמון ואפשר לבסס שותפות בינינו בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אני מאמין בכך- מהסיבה הפשוטה שלאף אחד מאתנו, לאף צד אין בררה אחרת. לא נגזר עלינו לחיות יחד נועדנו לחיות יחד- או להיאבק אלה באלה עד קץ הימים.

הציבור היהודי והציבור הערבי, אינם יכולים להעמיד פנים שהצד השני איננו קיים; איננו יכולים לקוות שאחד הצדדים ייעלם, אם נסגור את החלון. אנחנו חייבים למצוא את הדרך. הדרך הזאת, כנראה לא תהיה מושתתת על יסודות של אהבה, אבל אפשר וצריך לבנות אותה על יסודות של ראיה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית.
כך, הציבור הערבי במדינת ישראל יהיה מוכרח להפנים את היותה של מדינת ישראל הבית הלאומי של העם היהודי. כל עוד קיימת איזו תקווה להיעלמותם של היהודים מהארץ, לא יהיה סיכוי לבנייתה של שותפות אמת.
לצד זה, על הציבור היהודי יהיה להבין, שהשאיפה של רבים, לחיות לצד מיעוט ערבי ציוני ששר את ההמנון בעיניים נוצצות- לא תתממש ולא תוכל להתממש. במסגרת המחויבות ההדדית הזאת, מדינת ישראל יכולה וצריכה לתבוע מכל אזרחיה, בני כל המגזרים, קבלה של ריבונותה, קבלה של כללי המשחק הדמוקרטי, כמו גם ביעור של יסודות החותרים תחתיה.

בנוסף, מכובדי. צריך לומר ביושר:
הציבור הערבי בישראל סובל במשך שנים מהפליה בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר. זהו מכשול נוסף, בדרך לבניית האמון בינינו. מכשול, עליו אנו מוכרחים להתגבר. עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית, ובמו ידינו, אנחנו מדשנים את הקרקע הזאת, כאשר איננו מתעקשים די, על עקרון השוויון בין אזרחיה של מדינת ישראל.

לצד כל אלה, האתגר הקשה והחשוב מכולם המונח לפתחנו, הוא בהתמודדות עם החשדנות, השנאה והעוינות, שבין המגזרים. כאן, אין לנו קיצורי דרך. חוסר הכרות של צד אחד עם הצד השני, עם תרבותו ועם שפתו, לעולם תוביל לחוסר הבנה לעולמו. כדי להתחיל ולהתגבר על כך- אנחנו נהיה מוכרחים להיפגש. אנחנו נהיה מוכרחים לדבר ולהקשיב. במציאות הקשה השוררת היום- הדברים האלה נראים אולי בלתי אפשריים, אבל המציאות הקשה הזאת שאנו חיים בתוכה, היא גם ההוכחה לכך- שאין לנו אפשרות אחרת.

כינון השותפות בינינו הוא צורך קיומי. היחסים בין המגזר הערבי ליהודי, ישפיעו השפעה מכרעת על עתידנו, על הכלכלה הישראלית, וגם, כך אני מאמין, על הסיכוי להגיע ליישוב הסכסוך בין ישראל לעם הפלסטיני.

מכובדי. באתי הנה היום בשביל להזדהות עם כאבכם. כיהודי, כפי שאני תובע מבני עמי, לשאת באחריות לחיינו כאן, כך כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות. הציבור הערבי בישראל וההנהגה הערבית בישראל מוכרחים להשמיע קול ברור כנגד האלימות והטרור. כל מי שחי כאן, אינו יכול היום שלא להשמיע קול ברור כנגד אלה מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום. ואני מוכרח לומר לכם: הקול הזה לא נשמע. לא בצורה ברורה מספיק, לא בעצמה חזקה מספיק. אני רוצה לומר לכם, בצורה ברורה: ההוקעה שלכם את האלימות הערבית- לא תחליש כהוא זה את המאבק האזרחי שלכם. הוקעת האלימות- אינה ביטוי לחולשה, אלא ביטוי לעצמה. אפשר להילחם מלחמת חרמה באלימות- ועדיין לשאת את דגל המאבק החברתי והתרבותי לשוויון. האנשים היושבים כאן, ובראשם, ראש העיר, מכובדי, עאדל בדיר, הם ההוכחה לכך. ראשי הערים והרשויות הערבים והיהודים הנמצאים כאן היום והמושטים יד לשכנות טובה, הם ההוכחה לכך. הצעירים היושבים כאן, תלמידי בית הספר מכפר קאסם ומהרצליה, הם ההוכחה לכך. דווקא כפר קאסם, המקום שבו אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת, הפכה במשך השנים לסמל של שכנות טובה, לסמל של שיתוף פעולה, להוכחה לכך שהשותפות בינינו, היא אפשרית. כולנו צריכים להיות חלק מהמאבק באלימות ובקיצונות. החובה הזאת, מוטלת על כולנו.

מכובדי. אני מאמין, שלצעירים וצעירות ערבים ויהודים, יש תפקיד קריטי ביכולתנו להישיר מבט אל העתיד.

אני מאמין בלב שלם, שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל, ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד.

עדכונים אחרונים

More updates
Icon מדיניות לשילוב ושוויון
Icon חינוך לחיים משותפים
Icon שיטור בחברה משוסעת
Icon פיתוח כלכלי ותעסוקה
Icon שירותים שוויוניים